פסק-דין בתיק ת"א 8370-07

התובע טוען שנחבל בראשו ממכת אלה של שוטר. בשל פציעתו, עתר לפיצוי כספי בסך של 80,000 ש"ח, מחציתו בגין עצם תקיפתו ומחצית נוספת בגין כאב וסבל, עוגמת נפש והוצאות שהוציא.

הנתבעת (להלן גם - המדינה) טוענת שהתובע נפגע במהלך הפגנה אלימה, שהתובע השתתף בה, ושהתנהלות השוטרים לפיזור ההפגנה הייתה כדין. עוד טוענת היא, שלא הוכח שפגיעת התובע נבעה מתקיפת שוטר, וכי לא מן הנמנע שנפגע מחפצים ואבנים שהשליכו המפגינים עצמם.

המחלוקת בין הצדדים היא בעיקרה עובדתית, ואם לאור נסיבות פגיעתו של התובע, המדינה הנתבעת אחראית לנזקיו.

רקע דיוני והערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         כתב התביעה הוגש ביום 19.7.2007 וכתב ההגנה הוגש (לאחר ארכה) ביום 30.10.2007. בקדם המשפט שהתקיים ביום 12.5.2008 לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, הסכימו הצדדים שהתובע יוכל להגיש את תעודת השחרור מחדר מיון, מבלי שיוכל לטעון לנכות כלשהי שנגרמה לו כתוצאה מהאירוע נושא התביעה.

עדי התביעה, התובע ושני עדים נוספים, נחקרו על תצהיריהם בישיבת ההוכחות שהייתה ביום 28.12.2008, והעד מטעם הנתבעת נחקר על תצהירו בישיבת ההוכחות שהייתה ביום 23.3.2009. במהלך עדותו של העד מטעם הנתבעת הוזכר תיק חקירה, שבא-כוח התובע ביקש לעיין בו. בהסכמת הצדדים, ניתנה החלטה שלפיה רק חומר החקירה שעל-פי הדין פתוח לעיון סניגור יוגש לעיונו של בית המשפט, שיחליט אם יש לאפשר לבא-כוח התובע לעיין בו.

חומר החקירה הוגש לעיון בית המשפט ביום 7.5.2009. בהחלטה מיום 3.8.2010 קבע כבוד השופט בן-עטר ז"ל שחומר החקירה שהוגש לעיונו אינו רלוונטי לתובענה הנדונה, ולכן בא-כוח התובע אינו רשאי לעיין בו, והוא יישמר בכספת בית המשפט. לאור החלטה זו, ומאחר שחומר החקירה שהוגש אינו מצוי בתיק בית המשפט, לא ראיתי לנכון לעיין בו קודם למתן פסק הדין.

בהחלטה האמורה גם נקבעו מועדים להגשת סיכומי טענות הצדדים. סיכום טענות התובע הוגש ביום 23.12.2010, וסיכום טענות הנתבעת הוגש (לאחר ארכה) ביום 31.3.2011.

3.         תובענה זו, לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעו כאמור, לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שנפטר בחודש פברואר 2011, לאחר הגשת סיכום טענות התובע וקודם להגשת סיכום טענות הנתבעת, וכך גם קודם למתן פסק הדין. בהתאם להנחייתה של נשיאת בית משפט זה, כבוד השופטת שולמית דותן, התיק הועבר אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט בן-עטר ז"ל תשמענה פעם נוספת (ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם ואח', פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח', פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249).

העובדות על-פי ראיות הצדדים

4.         כאמור בסיכום טענותיו של התובע, מרבית העובדות שעניינן הרקע לאירוע נושא התביעה, אינן שנויות במחלוקת.

בתאריכים 6 ו-7 בחודש נובמבר 2006, נערכו הפגנות והפרות סדר במקומות שונים בירושלים, שבהן השתתפו מפגינים הנמנים עם הציבור החרדי. הרקע לאותם אירועים היה התנגדות לכך ש"מצעד הגאווה" יקוים ביום 10.11.2006 בחוצות ירושלים. יוער כי על-פי האמור בתצהיר מטעם המדינה, בסופו של דבר במקום המצעד, התקיים אירוע סגור ב"אצטדיון טדי".

אחד ממוקדי ההפגנות והפרות הסדר היה ברחוב הפסגה בשכונת בית-וגן בירושלים. בתצהירו של עד ההגנה, רפ"ק גלעד בהט, שהיה בתקופה הרלוונטית ראש לשכת חקירות של מרחב מוריה, וכך גם בעדותו, הובאו תיאורים של ההתפרעויות קשות. הן כללו ניסיונות לחסום את הרחוב וחסימתו על-ידי קהל רב שהתגודד במרכז הרחוב, הצתת מכולות אשפה גדולות ודרדורן על עבר צמתים ברחוב, ידויי אבנים מגגות הבתים ופעולות שלפי עדותו, סיכנו חיי אדם.

כאמור בתצהירו של רפ"ק בהט, וכפי שהעיד, הוא היה סמוך לצומת הרחובות הפסגה ושדרות הרצל, והגם שנכנס כברת דרך אל תוך רחוב הפסגה, הוא לא עבר את האזור שהיה חסום בתחילת הרחוב (עמ' 24 שורות 14-13). רפ"ק גלעד לא זכר אם הגיע עד רחוב תורה ועבודה, שמתחבר אל רחוב הפסגה, במרחק משמעותי מהצומת שבו עמד (עמ' 26). הגם שהוא מכיר את הרחוב, הוא לא הגיע עד אליו, ואפילו הגיע לשם, לא הייתה מחלוקת שהאירוע נושא התביעה, כלל לא היה מוכר לו, והוא לא נכח במקום שבו אירע.

5.         מתצהיר התובע ומעדותו, כמו גם מתצהירי שני העדים מטעמו ומעדויותיהם, עולה שבאירוע היו מעורבים שוטרי היס"מ (יחידת סיור מיוחדת), שאחד מהם, על-פי הנטען, חבט בראשו של התובע באמצעות אלה. למרות זאת, משום מה, לא זימנה הנתבעת למתן עדות איש משוטרי היס"מ וגם לא את מפקדם, או כל גורם רלוונטי אחר, ולא הובאה מטעמה כל ראייה רלוונטית לאירוע. גם ניכר, שלא נעשה מצדה כל ניסיון לברר פרטים על אודות אירוע זה.

הגם שעל פני עמודי סיכומים רבים מטעם הנתבעת (שמונה-עשר עמודים), נעשה ניסיון להצביע על סתירות בעדויות של התובע וחבריו, לא הצלחתי למצוא סתירות מעין אלו. עד אינו צריך לדקלם נוסח אחיד כל אימת שהוא פותח את פיו. בוודאי שאינו יכול לעשות כן, אם הוא נדרש בכל פעם להשיב לשאלה אחרת. די שדברי העדים ותשובותיהם מעלים תמונה אחת שאין בה סתירות כדי שניתן יהיה לקבל את דבריהם, ואין מקום לדקדק בניסוחי התשובות. כך במיוחד אם לא הובאו ראיות לסתור את עדויותיהם.

6.         התובע והעדים מטעמו, יעקב לב וחיים סלומון, היו בעת האירוע בני פחות משמונה-עשרה. שלושתם היו באותו מועד תלמידי ישיבת "עטרת ישראל" הנמצאת ברחוב קסוטו בשכונת בית-וגן, מרחק הליכה של כרבע שעה ממקום האירוע ברחוב הפסגה. שלושתם העידו על כך שראשי ישיבת "עטרת ישראל" ורבניה אסרו על תלמידיהם להשתתף בהפגנות שנערכו באותם ימים. לאחר השעה 23:00, בתום לימוד הערב, יצא כל אחד מהשלושה מהישיבה, ונתקל באקראי בהפרות הסדר. כפי שהעידו, הייתה זו יציאה שגרתית של בחורי הישיבה בתום לימוד הערב, כדי להתאוורר, לפגוש חברים שלומדים בישיבות אחרות סמוכות, או כדי לקנות אוכל.

7.         לפי האמור בתצהירו של התובע, הוא יצא מהישיבה סמוך לשעה 23:30 והגיע את קרבת חנות "אנג'ל" ברחוב הפסגה (כפי שסימן זאת התובע במפה (נ/1) במהלך עדותו, החנות נמצאת בצדו המזרחי של הרחוב, בערך באמצע הדרך שבין הצומת של רחוב הפסגה עם רחוב תורה ועבודה, לבין הצומת עם שדרות הרצל. יוער שהגם שבחנתי את הסימונים במפה, כל המקומות המוזכרים בעדויות, וכך גם מיקומם המדויק מוכרים לי היטב).